ההתחלה היתה סוףAt the beginning there was an End
(תרגום לעברית בהמשך העמוד) It all began by chance- as many good stories do. A tragic death is tied in here- just as it is to everything in life. The unexpected death of my beloved mother- a death which brought creation to life. Creation which burst forth (G-d only knows from where) at a healing art workshop (as part of a psychotherapy course). I, the artist, who left the art behind and turned to a world of environmental education, healing and therapy, found myself approaching the task at hand full of hesitation and doubt. I received a black piece of paper with a silver circle in the center, together with a batch of Japanese marker pens. And… that was it. I was hooked. At this point, I was still oblivious to the fact that this would become an addiction. Michal, a cousin on my father's side, was travelling in Japan at the time, so I wrote to her: “If you find… don’t go out of your way… I would love you to bring some back… I might use them.” Michal went out of her way, found the marker pens and bought me a gift that changed my life. In an act which was almost uncontrollable, the mandalas began to flood ~ erupt ~ gush ~ flow from within me, steadily and passionately. As the year of mourning for my mother ended, I felt a new urge to share with the rest of the world what the mandalas embodied for me and the healing they brought in to my life. Movement * breath * growth * grounding * spirit * creation * color * elation * life.
אמא ואני. 1980 mom&me הכל התחיל ממש במקרה-כמו הרבה סיפורים טובים. מוות טרגי קשור לכאן-כמו לכל דבר בחיים. מוות בלתי צפוי של אמי האהובה. מוות שהוליד יצירה. יצירה שהגיחה (אלוהים יודעת מהיכן)במסגרת סדנת אמנות מרפאה (בתוך לימודי פסיכותרפיה).ואני, האמנית, שהשארתי את האמנות מאחור ופניתי לעולם החינוך הסביבתי, לעולם הריפוי והטיפול- נגשתי אל הסדנה מהוססת, ספקנית ומלאת התנגדויות. קיבלתי נייר כהה עם עיגול כסוף במרכז והמון טושים יפניים. התמכרות. בשלב זה טרם ידעתי כי מדובר בהתמכרות. בדיוק אז, מיכל, בת הדודה של אבא שלי, ביקרה ביפן, כתבתי לה: "אם תמצאי... רק בלי להתאמץ בבקשה... אשמח שתביאי... יש סיכוי שאצייר אתם".מיכל התאמצה. ומצאה. וקנתה לי מתנה ששינתה את חיי. ובתנועה כמעט חסרת שליטה המנדלות נשטפו. בקעו. פרצו. נשפכו. מתוכי ברצף ובלהט. משחלפה שנת האבל על אמי, דחף חדש עלה מתוכי- לחלוק עם העולם את הריפוי שחוויתי בציור המנדלות. תנועה. נשימה. צמיחה. התקרקעות. צבע. שמחה. חיים.