ההתחלה היתה סוף
הכל התחיל ממש במקרה-כמו הרבה סיפורים טובים. מוות טרגי קשור לכאן-כמו לכל דבר בחיים. מוות בלתי צפוי של אמי האהובה. מוות שהוליד יצירה. יצירה שהגיחה (אלוהים יודעת מהיכן)במסגרת סדנת אמנות מרפאה (בתוך לימודי פסיכותרפיה).ואני, האמנית, שהשארתי את האמנות מאחור ופניתי לעולם החינוך הסביבתי, לעולם הריפוי והטיפול- נגשתי אל הסדנה מהוססת, ספקנית ומלאת התנגדויות. קיבלתי נייר כהה עם עיגול כסוף במרכז והמון טושים יפניים. התמכרות. בשלב זה טרם ידעתי כי מדובר בהתמכרות. בדיוק אז, מיכל, בת הדודה של אבא שלי, ביקרה ביפן, כתבתי לה: "אם תמצאי... רק בלי להתאמץ בבקשה... אשמח שתביאי... יש סיכוי שאצייר אתם".מיכל התאמצה. ומצאה. וקנתה לי מתנה ששינתה את חיי. ובתנועה כמעט חסרת שליטה המנדלות נשטפו. בקעו. פרצו. נשפכו. מתוכי ברצף ובלהט. משחלפה שנת האבל על אמי, דחף חדש עלה מתוכי- לחלוק עם העולם את הריפוי שחוויתי בציור המנדלות. תנועה. נשימה. צמיחה. התקרקעות. צבע. שמחה. חיים.
Comments